ארגון "בחמלה"

צער בעלי חיים בימינו

התורה וההלכה גילו לעולם שגם לבעלי החיים יש נפש (“הדם הוא הנפש”), ושמחובתנו להתחשב גם באלה המשמשים אותנו לעבודה ולחקלאות:

שמות כ”ג, ה’: “כי תראה חמור שנַאֲך רֹבֵץ תחת משאו, וחדלת מעזֹב לו עזֹב תעזב עמו”

שמות כ”ג, י”ב: “ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת, למען ינוח שורך וחמרֶך…”

דברים כ”ב, י’: “לא תחרֹש בשור ובחמור יחדו”

דברים כ”ה, ד’: “לא תחסֹם שור בדישו”

דברים י”א, ט”ו: “ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת”. ומכאן: “אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר ‘ונתתי עש ב בשדך לבהמתך’ והדר ‘ואכלת ושבעת’” (ברכות, מ ע”א).

לבני האדם הותר לאכול בשר (לאחר המבול), אך ההיתר מלווה בתנאים מסוימים, שכוללים מניעת צער מבעלי החיים. התורה גם ציוותה על שחיטה קלה ומהירה, ללא סבל וכאב: אם נמצאת על הסכין הפגימה הקלה ביותר, הבשר טרף גם אם כרוך בכך הפסד כספי גדול. הסכין נבדקת לצורך כל שחיטה 24 פעמים! כל זה כדי למנוע חשש קל שבקלים לכאב כלשהו. זאת, בניגוד גמור למה שהיה נהוג בעת ההיא להמית את בעלי החיים בשלל דרכים אכזריות (הנהוגות עד היום בתעשיית הפרוות ובמדגרות למשל). תורתנו הקדושה אף אסרה על אכילת הדם, במטרה להזכיר לבני האדם שבשר כרוך בנטילת נפש חיה ("כי הדם הוא הנפש" – דברים י"ב, כ"ג).

אולם בדורות האחרונים החלו לגדל מיליוני בעלי חיים במשקים תעשייתיים צפופים ומזוהמים, תוך ראייתם כחפצים דוממים חסרי נפש. גדולי הפוסקים מסכימים, למשל, שאיסור אבר מן החי עליו צוו בני נח, מתייחס גם אל האכזריות הכרוכה בהשחתת גופו של בעל חיים בעודו חי. אולם כיום נהוגה השחתת גוף שיטתית בכל תעשיות החי:

מתבצע סירוס בדרכים אכזריות, קרניים נגדעות מהבשר, מספרים נצרבים בעור בברזל מלובן, פטמות וזנבות “מיותרים” לכאורה נכרתים, מקורים נחתכים, עצמות נשברות במשאיות הובלה, ועוד. בניגוד לציווי הנכלל בקריאת שמע לספק אוכל לחיית המשק עוד לפני שאנו אוכלים בעצמנו, בעלי חיים במשקים מורעבים, לעתים עד מוות, כעניין שבשגרה (אפרוחים במדגרות, תרנגולות ב”השרה כפויה”, ועוד). להלן כמה עובדות על הדרך שבה אנו גורמים, ללא ידיעתנו, צער רב להמוני בעלי חיים, ברואי ה’, בניגוד להלכה, ולו במסגרת שלוש תעשיות בלבד.

תעשיית הפרוות

עשרות מיליוני חיות בר נלכדות מדי שנה במלכודות של תעשיית הפרוות. לרבות מהן אין ערך מסחרי והן נזרקות פצועות או מתות. אמצעי הלכידה הנפוץ הוא מלכודת רגל – מלתעות מתכת משוננות עם מנגנון קפיצי, הנטרק על רגל החיה. החיה משתוללת בניסיון להשתחרר וכך נפערים ברגלה חתכים עמוקים, ולעתים אף נקרעים גידים ונשברות עצמות ושיניים בניסיון להשתחרר. חלק מהחיות לועסות את הרגל הלכודה עד שזו נתלשת מהגוף. כדי לשמור על הפרווה שלמה, מכים את החיה למוות במוט או דורכים עליה כדי לחנוק אותה או לרסק את אבריה הפנימיים. פעמים רבות מפשיטים את הפרווה ממנה בעודה בחיים באכזריות נוראה.

תעשיית בשר העופות בישראל

220 מיליון אפרוחים נכלאים מדי שנה בלולי תעשיית הבשר בישראל. אפרוחים אלה מעוותים גנטית, בעקבות “טיפוח” שנועד לגרום להם לגדול פי כמה מקצב הגדילה הטבעי (בסיוע תרופות וזרזי גדילה). ה”טיפוח” הגנטי עיוות את היחס בין חלקי גופם: איברים “מסחריים” (שרירים וחזה) נופחו, בעוד שאיברים “מיותרים” (עצמות ורגליים) צומקו. כתוצאה מכך אין העופות יכולים לשאת את משקלם, ורובם סובלים מנכויות ועיוותים מכאיבים ברגליהם. העופות חיים בהפרשות כל חייהם, והאמוניה המצטברת בלול מקשה על הנשימה, וגורמת פגיעות בעור ובעיניים. הובלת תרנגולים מתחילה בתפיסתם ברגליהם, כמה עופות בכל יד, ודחיסתם לכלובים צפופים. נקעים ושברים ברגליים ובכנפיים, צמא ומחנק הם רק חלק מהפגיעות הנגרמות בהעמסה ובהובלה המסחרית כיום.

תעשיית הביצים בישראל

לאחר הבקיעה עוברים האפרוחים מיון: את הזכרים, שלא יטילו ביצים, משמידים בשיטות זולות ואכזריות. הם נגרסים חיים, מחושמלים או מושלכים למכלי אשפה, שם יימעכו למוות, ייחנקו, או יגוועו ברעב. את הנקבות כולאים בכלובי מתכת צרים, שבהם אין הן יכולות אפילו למתוח את כנפיהן. רצפת הכלוב היא רשת אלכסונית, הגורמת להן מצוקה תמידית. בתנאי כליאה קשים אלה מפתחות התרנגולות תוקפנות, וכדי למנוע ניקור הדדי חותכים את מקוריהן באמצעות להב מתכת לוהט, פעולה הגורמת להן לכאב עז (המקור מכיל תאי עצב). כשתפוקת הביצים יורדת, מחדשים את ההטלה על ידי “השרה כפויה”, הכרוכה במניעה מוחלטת של מים (למשך יום-יומיים) ומזון (למשך שבוע-שבועיים).

חובתנו כיהודים לעשות הכל כדי למנוע אכזריות נוראה זו

ב”תעשיות” השונות, גם אם אנו לא גרמנו לכך באופן ישיר.

כי לרחם זה ערך יהודי!