חמלה על בעלי החיים בתורה ובספרות היהודית הלכתית

מן התורה:

שמות כ”ג, ה’: “כי תראה חמור שנַאֲך רֹבֵץ תחת משאו, וחדלת מעזֹב לו עזֹב תעזב עמו”

שמות כ”ג, י”ב: “ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת, למען ינוח שורך וחמרֶך…”

דברים כ”ב, י’: “לא תחרֹש בשור ובחמור יחדו”

דברים כ”ה, ד’: “לא תחסֹם שור בדישו”

דברים י”א, ט”ו: “ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת”. ומכאן: “אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו,

שנאמר ‘ונתתי עש ב בשדך לבהמתך’ והדר ‘ואכלת ושבעת’” (ברכות, מ ע”א).

 

רחמים

זה ערך יהודי!

 

“מה הוא רחום וחנון,

אף אתה רחום וחנון ”

(מסכתות קטנות, מסכת סופרים, ג, יז)

 

“זרעו של אברהם אבינו, והם ישראל שהשפיע להם הקב”ה טובת התורה,

וציום בחוקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל. וכן במידותיו של הקב”ה שציוונו להידמות בהם הוא אומר,

‘ורחמיו על כל מעשיו’

וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר ‘ונתן לך רחמים ורחמך והרבך’”

(הרמב”ם, הלכות עבדים ט, ח)

 

 

גדולי פוסקי ההלכה בכל הזמנים הדגישו את חשיבות

מצוות צער בעלי חיים בהלכה

 

קיצור שולחן ערוך (קצ”א):

“אסור מן התורה לצער כל בעל חי, ואדרבא חייב להציל כל בעל חי מצער, אפילו של הפקר ואפילו של נכרי…”

 

הרמב”ם (מורה נבוכים, חלק ג’, פרק מ”ח י”ב):

“…וכן נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, סייג והרחקה, שמא ישחט מהם הבן לפני האם, כי צער בעלי חיים בכך גדול מאוד,

כי אין הבדל בין צער האדם בכך וצער שאר בעלי חיים, כי אהבת האם וחנינתה על הבן אינו תוצאה של ההיגיון, אלא פעולת הכוח המדמה המצוי ברוב בעלי החיים כמציאותו באדם…”

 

הרמב”ן (בפירושו לדברים כ”ב, ו’):

“…כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה [=רחמיה] לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדיבור אבל הוא מפעולת כוח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם… טעם המניעה ללמד אותנו מידת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם… להדריכנו וללמד אותנו המידות הטובות…”

 

חז”ל (ביצה ל”ב, ע”ב):

“כל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו”

 

ספר החינוך (תקצ”ב):

“משרשי המצוה ללמד עצמנו להיות נפשנו נפש יפה בוחרת היושר ומדבקת בו ורודפת אחר החסד והחמלה… אף על הבהמות שלא נבראו אלא לשמשנו לחוס עליהן… תיקח לה הנפש דרכה בהרגל זה, להיטיב אל בני האדם…”

 

הנציב מוואלוז’ין (שו”ת משיב דבר):

“…שלא יפה עושים אילו שמורטים את נוצות העופות אחר השחיטה אף שלא הספיקו העופות למות. דאפילו בהמה שעומדת להריגה ולמיתה כל זמן שהיא בחיים איכא בה דין צעב”ח, ואפילו בהמה שנשחטה והיא עדיין מפרכסת, יש לומר דיש בה דין צעב”ח”

 

בבא מציעא לב, ע”ב:

“תדע דצער בעלי חיים דאורייתא”

 

הרב משה פיינשטיין (שו”ת אגרות משה חלק הה”ע ד’ סימן צב):

חזינן שלא כל דבר רשאי האדם לעשות בבהמות שמצער אותם אף שהוא להרוויח מזה”

 

ייסוריו של רבי יהודה הנשיא (בבלי בבא מציעא פ”ה, ע”א [בתרגום לעברית]):

ייסורים של רבי [יהודה הנשיא] על-ידי מעשה שגרם הוא עצמו באו, ועל ידי מעשה אחר הלכו. על ידי מעשה באו, מה הוא? עגל אחד שהוליכו אותו לשחיטה, הלך תלה ראשו בתוך כנף [בגדו] של רבי ובכה. אמר לו: לֵך, לכך נוצרת. אמרו: הואיל ואינו מרחם – שיבואו עליו ייסורים.

ועל ידי מעשה הלכו [ייסוריו] – יום אחד הייתה שפחתו של רבי מטאטאה את הבית, היו מונחים שם בני חולדה והייתה מטאטאה אותם. אמר לה: הניחי להם, כתוב: “ורחמיו על כל מעשיו” (תה’ קמה, ט). אמרו: הואיל ומרחם – נרחם עליו.

 

חובתנו כיהודים לעשות הכל כדי למנוע אכזריות נוראה זו

ב”תעשיות” השונות, גם אם אנו לא גרמנו לכך באופן ישיר.

כי לרחם זה ערך יהודי!

 

הגר”י זילברשטיין (מלכים אמניך י”ג):

“נראה שאסור גם על ידי נכרי לצער בעלי חיים, כיוון שהאיסור הוא מצד הצער הנגרם לבהמה, ומה לי אם הוא מצערה בידיים או על ידי נכרי”

 

שמות רבה (פרשה ב, ב):

“אמרו רבותינו: כשהיה משה רועה צאן של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי אחד ורץ אחריו עד שהגיע לחסות. כיון שהגיע לחסות נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו אמר לו: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני שעייף אתה. הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר לו הקב”ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם – חייך, אתה תרעה צאני”.

 

רבינו יהודה החסיד (חסידים תרס”ו) לגבי נכרי:

“אם יעשה צער על חינם לבהמה, כגון שמשים עליה משאוי יותר מאשר יכולה לשאת ואינה יכולה ללכת ומכה אותה, עתיד ליתן את הדין שהרי צעב”ח דאורייתא. כתיב בענין בלעם ‘על מה הכית את אתונך’. וכנגד שאמר ‘לו חרב בידי כי עתה הרגתיך’ – לכן נהרג בחרב”.

 

רש”ר הירש (ספר חורב, מערכת החקים, ה, א):

“כי כאדם כבהמה גם היא תחוש ותרגיש כל חתוך, דחיפה, הכאה, כובד עמל רב, פחד ובהלה, רעב וצמאון – האדם ישכח את זאת – ולעתים, אם מאהבת עצמו, אם להפיק זממו, אם בבלי דעת – או לפעמים, גם בגלל תאוה נמִבְזָה ואכזריות לבב, יבוא האדם לענות נפש בהמתו”.

 

רש”ר הירש (אגרות צפון – י”ט מכתבים, בני ברק תשכ”ז, מכתב רביעי, עמ’ מו-מח):

“לא לך היא הארץ, אלא אתה נתון לה. עליך להוקירה כאדמת קודש לראות בכל יצור – יצור השם ואח לך, לאהוב אותו ולעזור לו במִלוי יעודו לפי רצון השם. על כן משתקף כל נברא בעיני רוחך, על כן מתרגשים מיתרי לבבך עם כל צעקת שבר, ועם כל קריאת גיל בעולם… כולם שאולים הם לך, וכולם יופיעו פעם לפני כסא ד’ כדי להעיד לטובתך או נגדך, אם הזנחתם או השתמשת בהם, לקללה או לברכה”.

 

Comments are closed.